בחברה הישראלית קיים מגוון רחב עד מאוד של אוכלוסיות, לצד מגוון רחב לא פחות של קבוצות מופלות. בעוד שכלפי חלק מהקבוצות המופלות יש מחלוקת באשר לזכותן לקבלת יחס שווה, קבוצה אחת נמצאת בקונצנזוס וכלפיה יסכימו כולם כי אסור להפלותה – קבוצת האנשים עם מוגבלות.
כולם יסכימו כי אין להפלות אדם עם מוגבלות רק בשל מוגבלותו, כי הוא זכאי ליחס מכבד ושוויוני בכל תחומי חייו.
אלא שלמרות הקונצנזוס הברור, בפועל מדובר באחת הקבוצות היותר מופלות בחברה הישראלית.
האפליה של האנשים עם מוגבלות באה לידי ביטוי בכל תחומי חייהם: הם מופלים במוסדות החינוך, בשירותים הציבוריים, בקבלה לעבודה ובמקומות העבודה, בנגישות למקומות, בשעות הפנאי ובמסגרות החברתיות העומדות לרשותן ובעצם – איפה לא.
הסוגיה של הפליית אנשים עם מוגבלות נידונה ארוכות במאמרים, בימי עיון ובפסקי דין, אך נקודה שנוטים להעלים ממנה עין, היא הפלייתם במקומות בילוי ובשעות הפנאי.
כמה מאתנו שאינם אנשים עם מוגבלות נכנסו למסעדה, לפארק שעשועים, או לפארק מים ובדקו האם המקום מאפשר בילוי גם לאנשים עם מוגבלות. האם המקום מונגש, האם יש די מתקנים שבהם אנשים עם מוגבלות יכולים להשתמש בהם וכו' – וכמה מאתנו היו מפסיקים להגיע למקום בילוי שאין בו גישה למי שיש לו מוגבלות?
התשובה היא מעטים, אם בכלל. אנשים עם מוגבלות וזכותם להיות חלק שווה בחברה שלנו הינו אלמנט המאתגר את כל תפיסת העולם בה אנו חיים, תפיסה של כדאיות כלכלית ושל אינטרסים, בה החברה רואה עצמה מחויבת לכל היותר לספק לכל אדם את צרכיו הבסיסיים ותו לא.
רק לאחרונה בדיון שהתקיים במסגרת תביעת אפליה כנגד הלונה פארק בתל אביב, התקיים דיון שלם סביב הנחיצות של הבילוי בלונה פארק והחובה להנגיש את כלל המתקנים לאנשים עם מוגבלות. האם מישהו היה מעז לקיים דיון דומה באשר לנחיצות הבילוי של נשים, של ערבים, של עולים וכד'? מובן שלא.
עצם קיומו של דיון שכזה מלמד על כך שיחס החברה אל אנשים בעלי מוגבלות אינו יחס של שווים אלא יחס של שונים, אלה ללא המוגבלות רואים חובה לטפל ולדאוג לאלה עם המוגבלות, אך אינם מוכנים להכיר בזכותם לקיים חיים מלאים וחופשיים, ובוודאי שאינם מוכנים לבצע את ההשקעה הכספית הנדרשת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות ליהנות מהחיים כמותם.
עם תפיסת עולם זו בדיוק, ביקש חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות להתמודד.
עיון בפסקי-דין שדנו בשאלת אפליית אנשים עם מוגבלות, מגלה כי רוב אם לא כל התביעות שהוגשו עסקו בהפרה של צרכי יסוד כמו נגישות למוסד חינוכי, למוסדות ציבוריים, אפליה במקומות עבודה, בתחבורה ציבורית וכד' – אך לא בהפליה במקומות בילוי ופנאי, ולכך חשיבות מכרעת.
מדובר בהפליה המגלמת לא רק את ההפליה שלנו כחברה כלפי אנשים עם מוגבלות, אלא גם את ההפנמה של אנשים עם מוגבלות את התפיסה החברתית לפיה החברה מחויבת לספק להם את צרכיהם הבסיסיים, אך אינה מחויבת לאפשר להם בילוי ופנאי.
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות לא ביקש להוציא מגדרו את זכותם של אנשים עם מוגבלות לבילוי ולפנאי, זכות זו היא חלק אינהרנטי מהחיים בחברה שלנו, ולא ראוי וגם לא חוקי למנוע מאנשים עם מוגבלות את הבילוי והפנאי שכולנו זקוקים לו.
במציאות שלנו, בה ללא אכיפה אזרחית יעילה חוקים המבקשים לעגן זכויות אדם אינם ממומשים בפועל, יש חובה על כל אחד ואחת מאיתנו, לעמוד על זכותם של אנשים עם מוגבלות ליהנות מבילוי ופנאי, ולפעמים הדרך היעילה והנכונה לאכוף חוק ולחנך אנשים היא דרך תביעה.
תביעה בגין אפליה או אי הנגשה של מקומות בילוי או פנאי, אינה לגיטימית פחות או חשובה פחות מכל תביעת אפליה אחרת, שכן כל האנשים עם מוגבלות או ללא, זכאים כולם לבילוי ולפנאי.
אחת מהאמירות המשמעותיות ביותר שטבעו אנשים עם מוגבלות היא "שום דבר עלינו בלעדינו" (nothing about us without us) והגיע הזמן שהחברה תאמץ גישה זו בשילובם של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים לרבות בתחום הפנאי.