השנה האחרונה מהווה נקודת מפנה ביחס של התקשורת ושל החברה אל התופעה הקשה של פגיעות מיניות, כל יום מתפוצצת פרשה חדשה של פגיעה מינית ונשים רבות שעברו פגיעה מוכנות להיחשף בשמן ובפנים גלויות, אמנם השינוי הוא קטן וחלקי שכן הנכונות לקבל את הנפגעות תלוי במוכנות שלהן לקחת על גבן את התיקון החברתי באמצעות ההליך הפלילי, וכך השיח השולט הוא השיח המצפה מנשים וגברים שנפגעו ללכת ולהגיש תלונה במשטרה על כל הקשיים הכרוכים בהליך ועם הסיכון הגבוה מאוד שהתיק ייסגר, מתוך תפיסה זו פיצויים שניתנו במסגרת הסדרי פשרה בתוך ומחוץ לכותלי בית המשפט בהליכים אזרחיים קיבלו את השם "דמי שתיקה" ואלה שהיו מוכנות להגיע לפשרות שכאלה נשפטו על הרצון שלהם לעשות "קופה" מהפגיעה שעברו.
בעוד הציבור חלוק בדעתו באשר ליחסו להליכים אזרחיים בהם נשים וגברים שנפגעו מקבלים פיצויים לעיתים גם ללא הליך פלילי, ההבנה במערכת המשפטית היא שהצורך בפיצוי כספי הוא מהותי ומשמעותי ליכולת של נפגעות ונפגעי פגיעה מינית לשקם את חייהם. במסגרת הבנה זו נידון תזכיר הצעת חוק לפיו בתביעות אזרחיות בגין פגיעה מינית לאחר הרשעה פלילית ימונה מומחה אחד מטעם בית המשפט והתובעת לא תידרש לעבור מספר בדיקות על ידי מספר מומחים, הצעה חוק שגם אם אינה חפה מטעויות מראה על הרצון להקל על נפגעות העבירה בהליך המשפטי לפסיקת פיצויים, גם הצעת החוק שהמציעה פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בתביעות אזרחיות מקדמת את השקפת עולם זו, ואפילו בתוך ההליך הפלילי עצמו יש מודעות הולכת וגוברת לחשיבות הגדולה שיש לרכיב הפיצוי הכספי בגזירת העונש, ועל כך מתקיים דיון נוסף בפני בית המשפט העליון, צעדים אלה הם צעדים משמעותיים ולמרות שרובם אינו נותן עדיין מענה אמיתי ומלא לצרכים של נפגעות ונפגעי עבירות מין הוא מלמד על מגמה חדשה שיש לקוות שתחלחל לתוך החברה הישראלית כולה, מגמה המבינה שהפגיעה המינית היא כל כך ייחודית ומורכבת שהסעדים הנדרשים בגינה צריכים לשקף מורכבות זו.
בנוסף הרוב המכריע של הפגיעות המיניות עדיין מושתק, אם בשל שתיקת הנפגעות והנפגעים ואם בשל שתיקת החברה, ולכן חשבתי שנכון לדבר על פגיעות מיניות בטיפול רפואי, אשר למרות היותה שכיחה יותר משהיינו רוצות ורוצים להאמין, היא כמעט ואינה מדוברת.